תיבת טקסט: הזירה הבין תחומית טלפון: 6783378—02 פקס: 6782216—02 רח‘ הרכבים 4, ת.ד: 8343, ירושלים 91082 דוא“ל: info@hazira.org תיבת טקסט: תיאטרון, מחול, תיאטרון החאן, מוסיקה, וידאו, הזירה, הזירה הבין תחומית, תרבות, ירושלים, הופעות, מחול, ארט, ניסיוני, פרינג‘, ירושלים, לוסי, רקדניות, סטודיו, אמנים, לא מפחדים מאמנות, לירון אלדר, ניר רווה בידרמן, אבי רוזנבלום, יובל אורלי, גילי שנית, מנחם רוט, תיאטרון, אמנות, תזונה נכונה, הצגות ילדים, ראשון יצא הדג, עובדיה, 110 תיבת טקסט: ”קורבנות החובה“ - מחזה מאת אז‘ן יונסקו עיבוד ובימוי - ננו שבתאי. ע“פ תרגום מאת מיכאל קשטן תיבת טקסט: רקע למחזה: המחזה "קורבנות החובה" (1952) נמנה על המחזות החשובים והמייצגים של זרם האבסורד. "קורבנות החובה" הוא מחזה על המחזאות עצמה: תיאטרון על תיאטרון. הבמה של יונסקו היא מיקרוקוסמוס של העולם כולו. בעידן זה, שלאחר מלחמת העולם השנייה "אלוהים מת", ובאותה שנה בה פורסם "מחכים לגודו" (בקט), יונסקו גם דורש תשובה לשאלת השאלות – מהי משמעות הקיום האנושי? ומה מקומה של האומנות בקיום זה? ב"קורבנות החובה" הבמה הופכת במהרה לזירת קרב בה מתמודדים כל תחליפי האלוהים והמשמעויות שבני אדם יצרו להם – אמונה דתית מול פסיכולוגיה, אומנות מול חוק וסדר, אהבה וסקס, ייאוש והתעלות, כל אלה מופיעים כאן דרך צחוק ובכי, הקרובים כל כך בעצם. מבין המחזות שיונסקו כתב, היה המחזה "קורבנות החובה" הכי קרוב ללבו, והחביב עליו ביותר. ולא בכדי. המחזה כולל סצנות אינטימיות מחייו, חשבון נפש עם אמו השברירית ועם אביו הנוקשה, שמת אחרי שנים רבות של נתק ביניהם. הוא אוטוביוגרפי ברמה האישית, ומעבר לכך, מבטא באופן מדוייק את רעיונותיו המהפכניים ואת תפיסת עולמו העשירה והייחודית של יונסקו. התנגדותו הידועה לבורגנות, לרעיונות בנאליים ולניצול החלש על ידי החזק בולטת כאן, אך הוא לרגע לא דידאקטי ולא מנסה לשכנע אותנו באיזה אמת צרה, מוחלטת וחד צדדית. יונסקו לא מעוניין בתיאטרון נאטורליסטי, האומר ומאשר את הברור לנו במילא. יונסקו משחרר את התיאטרון מכבלי השכל וההגיון למען הגיון עמוק הרבה יותר. "בעניין העלילה והסיבתיות אין בכלל מה לדבר. צריך להתנכר לזה לחלוטין. הצורה הגסה, הברורה – מזוייפת, כמו כל דבר שהוא ברור. לא עוד דרמה, ולא טרגדיה. הטרגי הפך לקומי, הקומי הוא טרגי, והחיים נעשים שמחים, כן, החיים נעשים שמחים..." (ניקולה, מתוך המחזה.) תיבת טקסט: על המחזה: מדלין ושוברט, בעל ואישה, יושבים בסלון הבורגני שלהם. הוא קורא עיתון, היא שותה תה. הם מדברים על מה שכתוב בעיתון. וגם על תיאטרון. שוברט (לא המוסיקאי...) מוטרד. הוא סבור שהתיאטרון היה מאז ומעולם רק חידה בלשית שפתרונה בסוף המחזה. מדוע לא לפתור בהתחלה? נכנס שוטר. הוא מחפש אדם בשם מאלו. יש לו חשד ששוברט מכיר אותו. מי זה מאלו, ולמה מחפשים אחריו? חידה... מתחילה חקירה אינטנסיבית. החקירה הזאת הופכת למסע בעל אופי של תהליך פסיכואנליטי, רוחני, מיני, אלים, בו הדמויות לובשות ופושטות זהויות שונות. הן מגיעות למחוזות שונים – מדבריות, הרים ועמקים שבנפשם. כששוברט חוזר להיות ילד בן 8, השוטר הופך לאביו, מדלין הופכת לאישה זקנה, אמו של שוברט, המאהבת של השוטר ועוד ועוד. וכשגבולות הזמן והאישיות נפרצות, בשעה שהדמויות כולן נתונות בחיפוש, אחוזות אמוק, מגיע רגע ה"דאוס אכס מאכינה", בלבוש אבסורדי – על הבמה עולה ניקולה שניים (לא הצאר הרוסי...) שהוא בעצם משורר או מחזאי. מתוסכל ועייף, ניקולה מוטרד מחוסר יכולתו לכתוב ("אין טעם. יש לנו יונסקו ויונסקו, זה מספיק!). וכמו יונסקו עצמו, מתלהב מהרעיון של תיאטרון אחר, "חלומי". כשהוא יוצא מעט מגבולות האגו שלו, הכתיבה שלו, הוא מזדעזע מאכזריותן של הדמויות (שלו?), ומנסה בכל כוחו להפסיק את חלום הבלהות הזה, שהוא החיפוש האנושי הבלתי נלאה אחר "מאלו". * החיפוש אחר מאלו, נראה היום רלוונטי מתמיד. במציאות כאוטית, בה צצים חדשות לבקרים אסונות טבע, סטיות פושעות במשפחה ומחוצה לה, עוולות חברתיות, ומאידך שרשרת גורואים המציעים מגוון של מסלולים בדרך אל "האור", מבוך בפני עצמו...אנו עדיין מחפשים, ואולי כך יהיה לעולם. ההצגה לא מטיפה לאקזיסטנציאליזם, גם לא לניהיליזם או בודהיזם... כי למרות הבלבול, תחושות הניכור והביקורת החריפה של יונסקו, היופי בכתיבתו הוא בראיית לפחות שני צדדים של המטבע בו זמנית, ובחגיגת החיים כפי שהם – חגיגת הכאב, חגיגת הבלבול, חגיגת הקיום האנושי, האבסורדי, ובסופו של דבר, כמובן – חגיגת התיאטרון עצמו. תיבת טקסט: היוצרים: ננו שבתאי, במאית ומעבדת ילידת 75'. בוגרת "סמינר הקיבוצים" - משחק ובימוי. סיימה בהצטיינות לימודי תסריטאות בביה“ס סם שפיגל. כתבה את המחזה "להגיד מותר הכל" (2001) שהועלה באנסמבל התיאטרון העירוני הרצליה בבימויו של גדליה בסר. בימוי – "שלוש אחיות של צ'כוב" (קברט תל אביבי, פסטיבל קולה של המילה) מחזות שכתבה- "הרמוניה" (מחזמר לילדים, עתיד לעלות בתיאטרון המדיאטק),"זיכריני", ו"בובות". פרוזה - "עושים את זה" - הוצאת "עם עובד" (2002), "מעבר לסף - סיפורת ישראלית עכשוית" הוצאת הקיבוץ המאוחד (2003). מלגות ופרסים - 1999 - מלגת הצטיינות בבימוי תיאטרון. (הוענקה ע"י גב' אופירה הניג). 2001 - מלגת קרן ברין (קולנוע וטלויזיה). 2005 – זוכת פרס אקו"ם ליצירת ביכורים על ספרה ”ילדת הברזל“ בהוצאת ידיעות אחרונות. ******************************************************************************************************************* שפי ישי, מוסיקה בוגר האקדמיה למוסיקה בתל אביב. כתב מוסיקה להצגות - "סנג'ר", "קרוב יותר" (תיאטרון הבימה), "סטריפטיז אחרון" (צוותא), "קול קטן", "הקונצרט", "מבזק חדשות" (בית לסין), "ברכה", "הימים הכי טובים", "הקיץ האחרון" (תיאטרון באר שבע) "זכרונות חוף ברייטון" (תיאטרון חיפה) "אלוהים", "תנינים", "משחק נישואין", "ערב ברכט" (אנסמבל תיאטרון הרצליה) "טוני היפה", "קילר ג'ו", "נוף ילדות", "שמיים" "מלקולם הקטן ומלחמתו בסריסים" "נדל"ן" (תיאטרון החאן) "שניידר ושוסטר (תיאטרון באזל בשווייץ) ועוד רבות אחרות. מפיק ומנהל מוסיקאלי – "סינדרום ירושלים" (תיאטרון חיפה) אופרת הרוק "מאמי" (תיאטרון צוותא ותיאטרון הבימה). הלחין מוסיקה לסרטים – "דר' דוליטל עקום", "מאחורי גבו של היטלר", לא על הלחם לבדו". השתתף במופעי מוסיקה ותיאטרון רבים, ביניהם עם המשוררים - יהודה עמיחי, יונה וולך, נתן זך, רוני סומק ועוד. תקליט שירי ילדים "מתחת לארון" משירי אנדה עמיר פינקרפלד, ואלבום הסולו - "אהבה ושנאה". ********************************************************************************************************************* שחקנים: ברק אלנקווה - יליד 70'. בוגר סמינר הקיבוצים. זמר, כותב ופרפורמר, הוציא לא מכבר את אלבומו הראשון "זכותו שלpuzzle להיות מורכב". השתתף בהצגה "מקבת" במסגרת אנסמבל עיתים. מורה ומטפל בשיטת פלדנקרייז. נדב בושם - יליד 74'. בוגר הסטודיו של "ניסן נתיב", י-ם. למד תיאטרון תנועה בקבוצה של נטע פלוצקי ופאבלו זלצמן. השתתף בהצגות - "מדוע התאבד בנרג'י?" ("תיאטרון קרוב" של ניקו ניתאי), ו"החלון הפונה לרחוב" (תיאטרון הסמטה). בימים אלה מעלה מופע מקורי שיצר (בשיתוף עם יובל שגב) - "ישבנים קוראים שירה".. ערן בן צבי -- יליד 75'. בוגר הסטודיו של "ניסן נתיב" בתל אביב. בימאי ומורה לדרמה, מעביר סדנאות ומביים במכינת הנוער של ניסן נתיב. מלמד ומעביר סדנאות ב"תקשורת מקרבת" דרך כלים של תיאטרון. שיחק בסרט "כדור" (בבימוי אלירן קנולר, "בית ברל"), שזכה בפרס וולגין והשתתף בפסטיבלים בארץ ובעולם. טליה ספרא – ילידת 73'. בוגרת סמינר הקיבוצים - משחק, ביה"ס למשחק של פיליפ גולייה (לונדון), MA בבימוי מאוניברסיטת Midllesex – לונדון. יצרה והשתתפה בהצגה "Some Day" במסגרת פסטיבל .Adinburgליצנית רפואית מקבוצת "רופאי החלום". מורה לליצנות ומרכזת תוכנית הכשרה לליצנים רפואיים בסמינר הקיבוצים. ******************************************************************************************************************** עוזרת במאי ומפיקה - מעין בר ******************************************************************************************************************** וידאו: בימוי ותסריט – גילי א. דנון צילום: עמי ליבנה עריכה ועיצוב: זאביק גורודצקי, נהר שבתאי, גמא שבתאי. תלבושות: נעמי אבידר בובות: חזי כהן ********************************************************************************************************************* תיבת טקסט: תודות: תודה מיוחדת לגב' מלכה קשטן ולגב' צעירה טריפון אשר אפשרו לי להשתמש בתרגומו של מיכאל קשטן. מכללת סמינר הקיבוצים – איציק ויינגרטן, רוחלה קמחי. "בית תמי", מתנ"ס שינקין ת"א. תיאטרון החאן – מיקי גורביץ', יקי הרטל, אילן בלבינדר. הסטודיו של עדה לזורגן – מירב גמא, לירון עשור. מימד הפקות – מיכל שוורץ. מובי מובייל. נצח אלמסי, מוטי לרנר, עתי ציטרון, רוני ניניו, רפי מוזס, יגאל לרנר, שי וינשלק, בנימין חירם, שוני ריבנאי, יעל לוי, יעל בן שאול, ג'קי קופר, הילייה מעיין, דני רייזר, אביבית רוח, רביד סביל, חנה כהן, בן אלכהא, איטקה מיניוביץ', אוד (חיונת) שבתאי, קולין שבתאי ואהרון שבתאי. תיבת טקסט: אז'ן יונסקו מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אז'ן יונסקו (Eugen Ionescu)‏ (26 בנובמבר 1909 - 29 במרץ 1994) אחד המחזאים העיקריים של תיאטרון האבסורד. מעבר להלעגה של מצבי החיים הבנאליים, מחזותיו עוסקים בתיאור בדידותו של האדם, וחוסר התוחלת שבקיומו. חייו יונסקו נולד ב-1909 בסלטינה שברומניה, לאב רומני ואם צרפתייה. את רוב ילדותו בילה בצרפת, אך חזר לרומניה ב-1925 לאחר גירושי הוריו. שם למד ספרות צרפתית באוניברסיטה של בוקרשט והתמחה בהוראת צרפתית. ב-1936 נישא לרודיקה בוריליאנו. נולדה להם בת שלה כתב כמה סיפורי ילדים בלתי רגילים. ב-1938 חזר יונסקו עם משפחתו לצרפת, כדי להשלים שם את עבודת הדוקטורט שלו. הוא נשאר בצרפת בעקבות פריצת מלחמת העולם השניה ב-1939, וחיי בעיר מרסיי עד לשחרור פריס ב-1944, אז עבר לגור בבירה. ב-1967 ביקר בישראל, ובכרך השני של האוטוביוגרפיה שלו אישר את מוצאו היהודי. ב-1970 נתמנה יונסקו כחבר באקדמיה ללשון הצרפתית. כמו כן זכה בפרסים ותארים רבים על עבודתו הספרותית, ביניהם פרס ירושלים ב-1973, ותואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב. הוא מת בגיל 84, ונקבר בבית הקברות של מונפרנאס. המחזה הראשון יונסקו הגיע לתחום התיאטרון בשלב מאוחר, כשכתב רק ב-1948 את מחזהו הראשון "הזמרת הקרחת" (גם: "הזמרת בעלת הקרחת", במקור: "La Cantatrice Chauve"). הדבר החל כאשר בגיל 40 החליט יונסקו ללמוד אנגלית בשיטת "אזמיל" - העתקת משפטים שלמים ושינונם. תוך קריאה חוזרת ונשנית של המשפטים הבנאליים הוא גילה להפתעתו שהוא אינו לומד אנגלית כלל וכלל, אלא מגלה אמיתות מדהימות על החיים, כגון העובדה שישנם שבעה ימים בשבוע, או שהתקרה נמצאת למעלה בעוד הרצפה נמצאת למטה. דברים אלה הוא ידע כבר, אך הם היממו אותו בהיותם מטופשים לחלוטין, ועם זאת נכונים מעל לכל ספק. תחושה זו התחזקה בו עם הפגישה בשיעורים מתקדמים יותר בדמיות מר ומרת סמית'. לתדהמתו, מרת סמית' הודיעה לבעלה כי יש להם שבעה ילדים, כי הם מתגוררים בסביבות לונדון, כי שמם הוא סמית', כי מר סמית' הוא זבן, וכי יש להם משרתת, מרי, שהיא אנגלית כמותם. מה שמדהים במרת סמית', חשב יונסקו, היא השיטה המוקפדת שבה עורכת מרת סמית' את חיפושה אחר האמת. עבור יונסקו, הקלישאות והאמיתות הידועות של ספר הלימוד התפרקו לקריקטורה ופארודיה, ופירקו איתם גם את השפה עצמה לפירורי ביטויים ומילים. יונסקו החל להעתיק משפטים מספר הלימוד ולהופכם למחזה, "הזמרת הקרחת". הוא ראה את המחזה כעגום וקודר, והופתע לגלות כי חבריו, כמו הקהל שיבוא בהמשך, מצאו את המחזה מצחיק עד דמעות. המחזה הוצג לראשונה ב-1950 בבימויו של Nicolas Bataille. ההצגה הייתה כשלון מוחלט, ולא זכתה לכל תשומת לב ציבורית, עד אשר קמו מספר מבקרים וכותבים מוכרים וציינו את גדולתו של המחזה. עבודות מוקדמות עבודותיו המקדמות ביותר של יונסקו, שהיו גם החדשניות ביותר, היו מחזות מערכה אחת: הזמרת הקרחת (1950), השיעור (1951), הכיסאות (1952), וז'אק (1955). מחזות אבסורדים אלה, אותם כינה "אנטי-מחזות", מבטאים את תחושות הניכור וחוסר האפשרות והעקרות שבתקשורת, ויחד עם זאת לועגים לקונפורמיזם הבורגני וסוגי התיאטרון הרגילים. במחזות אלה דחה יונסקו את קו העלילה הרגיל כבסיס המחזה, ובמקום זאת השתית את המבנה הדרמטי על מקצבים מאיצים ועל חזרה מעגלית. הוא התעלם מפסיכולוגיה ומדיאלוגים נהירים, וכך צייר עולם בלתי-אנושי, המכיל רק דמויות מכאניות, בובתיות, המשוחחות ביניהן במשפטים סתומים או בלתי סבירים. בשלב זה הלשון שבפי הדמויות מתדלדלת, ומילים וחפצים מקבלים חיים משל עצמם, המכריעים בהדרגה את הדמויות ויוצרים תחושת אימה. מחזות באורך מלא ב"רצח ללא שכר" התחיל יונסקו לחקור מצבים דרמטיים מתמשכים יותר, שבתוכן דמויות אנושיות רבות יותר. אלה כוללות את הדמות ברנגר, דמות מרכזית ברבים ממחזותיו של יונסקו, שהאחרון בהם הוא "טיול באוויר". ברגנר הינו דמות אוטוביוגרפית למחצה המבטאת את תמיהתו וחרדתו של יונסקו לנוכח מוזרותה של המציאות. הוא תמים באופן משעשע וזוכה לאהדת הצופים. ב"רצח ללא שכר" הוא נתקל במוות בדמותו של רוצח סדרתי. ב"קרנפים" הוא רואה את ידידיו הופכים לקרנפים בזה אחר זה, עד שהוא ניצב לבדו ללא-שינוי מול מגפת הקונפורמיזם. במחזה זה מבטא יונסקו יותר מכל את אימתו מקונפורמיזם אידיאולוגי, בהשראת עליית התנועה הפשיסטית משמר הברזל ברומניה בשנות השלושים של המאה הקודמת. ב"המלך הנוטה למות" ברגנר הוא "המלך ברגנר הראשון", דמוי כלאדם המנסה {...} עבודות מאוחרות עבודותיו המאוחרות של יונסקו זכו לפרסום פחות. אלה כוללות את "הצמא והרעב" 1966, "משחקי טבח" 1971, "מקבת" 1972 (גירסא שלו למקבת' של ויליאם שייקספיר), ו"Ce formidable bordel". להוציא ליברית לאופרה שמעולם לא הועלתה, יונסקו לא כתב לתיאטרון אחרי המחזה "מסע בין המתים" ב-1981, עם זאת, "הזמרת הקרחת" מוצגת בתיאטר דה לה הושט (Théâtre de la Huchette) באופן קבוע וללא הפסקות, משנות החמישים ועד היום.